פסק-דין בתיק עמ"נ 2001-01-11

1. ערעור על החלטת המשיבה 1-ועדת ערר מחוזית לפיצויים והיטל השבחה מחוז תל אביב (להלן: "ועדת ערר") מיום 25.11.10 שדחתה את הערר שהגישו המערערים בעניין תביעת פיצויים בגין אישור תוכנית תל אביב/2670 (להלן:" ההחלטה").

בית המשפט התבקש להורות על ביטול ההחלטה וכינוס ועדת הערר בהרכבה המלא לדיון מחודש בערר כנדרש על פי חוק התכנון והבניה התשכ"ה -1965 (להלן: "החוק"). בנוסף התבקש בית המשפט להורות לוועדת הערר על מינוי שמאי מכריע לקביעת היקף ירידת ערך נכס המערערים כתוצאה מאישור תכנית, בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

2.  עיקרי העובדות וההליכים

     בבעלות המערערים מגרש ששטחו 277 מ"ר, לימים מגרש 105א',  המהווה חלק מגוש 6135 בחלקה 66, ששטחה הכולל כ-20 דונם, בשכונת התקווה בתל-אביב (להלן:" המקרקעין").

עד לשנת 1979 היו קיימים על חלק מהמקרקעין, ברח' אביתר 13, מבנה  דו קומתי ובו חדרי מגורים של המערערים ובצמוד לו מבנה חד קומתי ששימש בעבר כבית כנסת. המבנים היו אז כבני 30 שנה (להלן: " המבנים").

לאור ביקור שנערך במקום וחוות דעת מהנדס שניתנה בעקבותיו, הוצא למבנה החד קומתי צו הריסה. על פי קביעת בית המשפט, אך בטעות הרסה המשיבה 3- עיריית תל-אביב (להלן: " העירייה") בשנת 1979 את שני המבנים גם יחד, ואולם, הריסה זו, כך נקבע בפסק הדין, לא הסבה למערערים נזק ממוני מאחר שמדובר במבנה נטוש ומוזנח שאינו ראוי למגורים ואינו משמש למגורים ואשר לא שולמו בגינו מסים (פסק דין של כב' השופט זפט, ת.א. 5436/88 (נתניה) מיום 7.6.89-נספח 9 לערעור). (להלן: " פסק הדין).

ביום 31.7.05 פורסמה למתן תוקף תכנית תא/2670. מדובר בתכנית איחוד וחלוקה מחדש ללא הסכמת הבעלים בהתאם לסימן ז' לחוק, החלה, בין היתר, על מקרקעי המערערים (להלן: " התכנית", נספח 11 לערעור).

קודם לתכנית היו לחלקה הבלתי מבונה מאות בעלים במושע והיא אופיינה בפלישות ובניה בלתי חוקית.

מטרת התוכנית היתה: "לאפשר לכל הבעלים בחלקה, הרשומים בלישכת רישום מקרקעין, לממש בפועל את זכויות הבניה שלהם. זאת באמצעות תכנית איחוד וחלוקה שלא בהסכמה אשר מציעה פירוק המושע והקצאת מגרשים נפרדת לבעל אחד או יותר" קרי  להסדיר את החלקה ולאפשר לבעלים לממש את זכותם במקרקעין לרבות קבלת היתרי בנייה.

על פי טבלת לוח ההקצאות וטבלת האיזון של התכנית, היו בידי המערערים 1-3 ביחד במקור 17728/1263872 חלקים בחלקה.

כאשר הוכנה התכנית, כחלק מהעקרונות והשיקולים בהכנת לוח הקצאות וטבלת האיזון של התכנית, נקבעו בסעיף ו. שלוש רמות של בעלויות בחלקה ובהתאם נקבעו רמות הפיצוי:

רמה ראשונה, בה ניתנו הזכויות הגבוהות ביותר ל" בעלים שזכויותיהם רשומות בלשכת רישום מקרקעין, אשר מימשו את זכויותיהם ומתגוררים בשטח".

רמה שנייה, בה ניתנו זכויות מופחתות ל" בעלים שזכויותיהם רשומות בלשכת רישום מקרקעין אך לא מימשו את זכויותיהם בדרך של בניה".

רמה שלישית והנמוכה ביותר בה ניתנו זכויות ל" מחזיקים שזכויותיהם אינן רשומות בלשכת רישום מקרקעין" קרי לפולשים אשר החזיקו בקרקע.

המערערים סווגו על פי הרמה השנייה כבעלי קרקע שלא מימשו את זכויותיהם בדרך של בנייה.

כנגד החלטה זו הגישו המערערים תביעה למשיבה 2-הועדה המחוזית לתכנון ובניה תל אביב (להלן: " הוועדה המחוזית"). לטענת המערערים הסיווג הראוי בעניינם הוא הרמה הגבוהה ביותר לפיצוי, בין היתר לאור העובדה שהקרקע שלהם היתה קרקע מבונה, עליה היו קיימים אותם מבנים שנהרסו על ידי העירייה בשנת 1979.

ביום 30.10.08 ניתנה החלטה לפיה ועדת המשנה לתכנון ובניה דנה בישיבתה מיום 10.9.08 בתביעת המערערים והחליטה לדחות את התביעה (נספח 7 לערעור).

על החלטה זו הגישו המערערים ערר בפני ועדת הערר המחוזית לפיצויים והיטל השבחה מחוז תל-אביב (להלן: " ועדת הערר").

ביום 25.11.10 ניתנה החלטת ועדת הערר לפיה הערר נדחה.